תוכן

ד) אך הענין, דע, כי הטעמים הם מן הכתר, ונקודות מן החכמה, ותגיו מג"ר דבינה, ואותיות מז"ת שבה. וגם בזו"ן נמצא, כי אותיות אחר שהם בזו"ן, הנקרא גוף, יען שהם כללות ז"ת דאצילות בכללות, נמצא כי אותיות נקרא גופא לעולם, שהם הכלים. והתגין הם ג"ר דאמא, והם הנפש דאותיות, וכמו שהנפש אינה נפרדת לעולם מן הגוף, כן התגין אינם נפרדין מאותיות בס"ת לעולם. משא"כ הנקודות וטעמים, שאינם בס"ת, רק ע"י קריאת אדם בס"ת, והבן זה. וז"ש לעיל, ונפשא איהי כללא דאתוון, ושותפא דגופא. והענין, כי התגין הם משתתפין ומתחברין בעצמות האותיות שהם גוף, והתגין הם כללות האותיות, כי ג"ר דאמא, הם כלולים מז"ת שהם האותיות, וכללות הז"ת נשרשין ונכללין בג"ר, שהם התגין. ובעבור זה אין התגין רמוזין ונזכרין בתיקונים, יען כי הם ואותיות משתתפין יחד, לכן לזמנין נקרא אותיות גופא, כי כן הוא האמת. ולזמנין נקרא נפש, בבחי' התגין שבהם. והנקודות, הם רוח האותיות. וז"ש דל"ה, דאתוון לגבי נקודין, כגופא לגבי רוחא, והו"ל כאלו אמר כגופא ונפשא לגבי רוחא, כי בהזכיר את הגוף, ממילא הנפש בכלל, כי שותפין הם כנ"ל. ויובן ג"כ מה שכתב כי אתוון מבינה, והיא מז"ת שבה, אך תגין נפשא, והוא מג"ר שבה. ולהיות התגין בחי' נפש, וכל נפש בחי' מלכות, ולכן אמרו שם דפ"ט, דמלכות אתעביד כתר דז"א, בסוד התגין שע"ג אותיות, שכבר ידעת, כי נפש יתירה דאו"א, היא כתר בראש ז"א, בסוד כתר יתנו לך יי' אלהינו, כנזכר בזוהר בפ' פנחס דרמ"ב.